תקציר

הרעיון מאחורי לפתוח את הבלוג הזה כשפתחתי אותו היה לנסות לעדכן בקירוב סביר לזמן אמת לנסיעה הנוכחית. הבעיה היא שכשאתה עסוק בלהתרוצץ על חצי יבשת, קם בשש בבוקר ולא עוצר לנוח עד שעות הערב - לשבת לכתוב לא בדיוק נמצא גבוה ברשימת העדיפויות. ואז מה שיוצא זה שעוברים שבועיים ואתה לא כותב שום דבר. אני מניח שבשלב מסויים אני אנסה לחזור אחורה ולספר על דברים שהיו, היה די הרבה. תקציר האירועים עד כה (הרשימה וכן הרחבות יגיעו בסדר אקראי): ניו יורק - המוזיאון להיסטוריה של הטבע (מאכזב, בעיקר אחרי הסמית'סואינון). מוזיאון המטרופוליטן (מדהים, אבל רצוי לא לעצור ולחשוב יותר מדי איך חלק מהדברים הגיעו לשם). סנטארל פארק צ'ינה טאון (למרות שבסוף המסעדה הסינית הכי מוצלחת שאכלנו בה היתה בברוקלין) וכל מה שמסביב. גשר ברוקלין (נוף יחודי, לא לאנשים עם פחד גבהים). דרום מנהטן (מעורר יראה, הדבר הכי קרוב לזה במונחים מסויימים הוא להפליג על אשדות במורד קניון עמוק). מידטאון (שמור נפשו ירחק מטימס סקוור, אבל החנות של לגו במרכז רוקפלר היא חובה). פרינסטון (לא בדיוק בניו יורק, רוב הדרך די מדכאת, אין לי מושג איך מישהו מוכן ללמוד ברוטגרס בהתחשב באיפה שהיא נמצאת. קמפוס חביב, אבל את רוב הזמן ביליתי במעבדה אז אין יותר מדי מה לספר). לוס אנג'לס (כנס) - קורס קצר ע"י שני אנשים שאני בעיקר הכרתי כשמות על מאמרים (מאוד מוצלח). הרצאות, מושבים, פוסטרים עוד אנשים שהכרתי כשמות על מאמרים, מפגשי פנים אל פנים עם כמה אנשים שהתכתבתי איתם על פוסט, אנשים שביקרו מאמרים שלי, הרבה מאוד כסף שהיה באוויר, המון תעשיה. סיורים - JPL, Sea Launch ולבסוף Space X, אני מתחיל להבין למה אנשים אומרים שתעשיית החלל הולכת להיות הקטר של העשור הבא.

DC behind

אז סיימנו עם וושינגטון ומרתון המוזיאונים ועשינו נסיעה ארוכה, הזויה ודי מטורפת משם לניו יורק. הגענו עייפים, תשושים, חצי מתים ולא לגמרי שפויים. אבל הגענו. ניו יורק גדולה. אני לא מתכוון במשמעות המטאפורית, אני מתכוון פיזית, היא מכסה שטח כמעט בלתי נתפס. אתה נוסע שעתיים ברכבת דוהרת ואתה עדיין בתוך העיר. לוקח קצת זמן למימדים להיקלט. היתה לנו בשלב מסויים תוכנית לקחת מלון בניו ג'רזי - זה לא נראה כל כך רחוק - זה רחוק מאוד. נהגנו את המרחק הזה בדרך לעיר, זה רחוק ויקר. אחרי שמתגברים על ההלם הראשוני, ועל ההלם המשני מהרכבת התחתית, העיר מתחילה להלהיב. הספריה הציבורית של ברוקלין נראת כמו מקדש בבלי (כולל הספינקסים המוזהבים), יש מקדשים מצריים שלמים בתוך המטרופולין ושיפוץ של שני קווים של הרכבת התחתית נוצן לך תחושת קנ"מ חדשה למה קצת שיבוש בתחבורה ציבורית יכול לעשות.

On the Road

ההנחה שאנחנו נצליח לעדכן את הבלוג כל יום במהלך הנסיעה מתגלה כמופרכת לחלוטין.
עד כה הימים היו כה עמוסים שהגענו לחדר די תשושים בסופם. שילוב של נהיגות ארוכות מופסקות ע"י הליכות רגליות ארוכות לא בדיוק משאיר לך יותר מדי כוח בסוף היום.
היום אנחנו מסיימים את חלק הטבע והנוף של הטיול. ניצלנו את העונה כדי ללכת לראות אגמים ומפלים. רוב המפלים מתחילים להתגבר עכשיו, הפארקים פתוחים וללא תשלום ואין יותר מדי קרח כדי להוות סיכון (למרות שבאחד האגמים עדיין היה קרח, אבל די דק, הרגל שלי עדה לכך).
אנחנו חוצים עכשיו את פנסילבניה, אני בטוח שיש מה לעשות פה (הרשי חצי שעה נסיעה מאיפה שאנחנו עכשיו, אבל זה מקום שמבוזבז  עלי לחלוטין), אבל אנחנו במטרה להגיע לוושינגטון מחר ואין לנו זמן ליותר מדי סטיות מהמסלול כרגע, הנסיעה הזאת מספיק ארוכה גם ככה.

No good coffee in America

סוף היום השני של הטיול.

הדבר הראשון והחשוב ביותר שצריך להאמר בינתיים - אין כזה דבר קפה נורמלי בארה"ב. לא משנה מה סיפורי הזוועה שסופרו על קפה בארצו של הדוד סם, המציאות גרועה בהרבה. הקפה הבסיסי, הוא דליל ודלוח; הקפה שהם קוראים לו אספרסו, הוא דליל ודלוח; הקפה שהם קוראים לו "חזק" הוא עדיין דליל, אבל קצת פחות דלוח. 

זה גורם לי לחשוב על הסיפור של כיצד האמריקנו בא לחיים שהולך משהו כזה: כשהחיילים האמריקאים כבשו את איטליה במלחמת העולם השניה הקפה של המקומיים היה להם חזק מדי, אז הם היו לוקחים את הקפה ומרוקנים לתוך מימיה חצי מלאה ומקבלים קפה שהם יכלו להתמודד איתו. מצד שני, זה הסיפור כפי שהאיטלקים מספרים אותו.

הדבר השני שקורה בינתיים הוא שאני נוהג יותר מדי, הרבה יותר מדי (כי עבורי יותר מדי מגיע בשלב של "נכנסתי לאוטו והתנעתי"). מחירי הדלק בארה"ב עלו בצורה מספיק משמעותית כדי להיות מורגשים והמרחקים, גם אם לא גדולים במיוחד במונחים מקומיים, עדיין משמעותיים. טיול בארה"ב עבור מישהו, כמוני, שמתעב לנהוג, הוא חוויה טעונה שיפור. אני מקווה ששבוע הבא כשנגיע לערים הגדולות וניפטר מהרכב זה יהיה יותר טוב. אבל הנהיגה היא מחויבת, אין ממש מה לעשות בנידון. מעבר למרחקים הגדולים והעדרה המוחלט את תחבורה ציבורים באיזורים מסויימים, בחלק מהמקרים - בכלל איך תמיכה בהולכי רגל. מקרה לדוגמא שהתמודדנו איתו בינתיים היה כביש בתוך עיר, מספיק גדול כדי שלא יהיה אפשר לחצות בריצה,  נטול שום מעבר להולכי רגל אבל עם חמישה מקומות שמכוניות יכולות לחצות אותו.

הנופים מאוד מרשימים, צפון ניו יורק מאוד מזכיר את האיזור שלמשפלות האלפים וזאת השוואה חיובית ביותר. זאת עונת מעבר, אז העצים קרחים מחד ואין שלג מאידך, חלקים של השמורות סגורים והרבה פחות אנשים מסתובבים באיזור, אז זה לא כזה נורא. 

מחר - מים ועצים ואולי מפל או שניים.

עוד רגע ניו יורק

אז אחרי יום מאוד ארוך ולא סימפטי אנחנו סוף סוף בשדה, ממתינים לעלות לטיסה לניו יורק. זאת לא באמת הולכת להיות חופשה פרופר וזה רחוק מהטיול האידיאלי. אבל זאת חופשה, גם, והיא מאוד נחוצה. בעיקר עכשיו רגע לפני שיש איתנו עוד מישהי (היאכבר טורחת לציין את נוכחתה). אנשים, חלקם לפחות, כשהם יוצאים לנסיעה ארוכה בארץ זרה בצד השני של העולם מקדישים לזה הרבה מחשבה... אנחנו קנינו כרטיסים וכדרך אגב אירגנו עוד כמה דברים בדרך אבל דברים הם עדיין די אמורפיים וחצי מהם ממש לא סגורים. אני חושב שאנחנו די רחוק מהמב הנפשי הדרוש לארגון של נסיעה כזאת לפי הספר - מצד שני, זאת הסיבה שהיא כה נחוצה.

blogging on the fly

זה לא הולך להיות הבלוג הכי יפה בעולם, גם סביר להניח שלא הבלוג הכי מעודכן בעולם.
הוא הולך להיות רחוק מלהיות זמין וברור לכולם, הוא מיועד בעיקר לאנשים שאמורים למצוא אותו.
כן, זה המשך ישיר של החיומן שהייתי מתחזק.
זה יהיה בעיקר העניינים האישיים שלי, אלו שאפשר לחשוף לציבור. אני אנסה לצמצם את התוכן המדעי הכבד, אני אשמור את הפוסטים האלו בצד לבלוג המדעי שאני יום אחד אפתח... יום אחד...