סוף היום השני של הטיול.
הדבר הראשון והחשוב ביותר שצריך להאמר בינתיים - אין כזה דבר קפה נורמלי בארה"ב. לא משנה מה סיפורי הזוועה שסופרו על קפה בארצו של הדוד סם, המציאות גרועה בהרבה. הקפה הבסיסי, הוא דליל ודלוח; הקפה שהם קוראים לו אספרסו, הוא דליל ודלוח; הקפה שהם קוראים לו "חזק" הוא עדיין דליל, אבל קצת פחות דלוח.
זה גורם לי לחשוב על הסיפור של כיצד האמריקנו בא לחיים שהולך משהו כזה: כשהחיילים האמריקאים כבשו את איטליה במלחמת העולם השניה הקפה של המקומיים היה להם חזק מדי, אז הם היו לוקחים את הקפה ומרוקנים לתוך מימיה חצי מלאה ומקבלים קפה שהם יכלו להתמודד איתו. מצד שני, זה הסיפור כפי שהאיטלקים מספרים אותו.
הדבר השני שקורה בינתיים הוא שאני נוהג יותר מדי, הרבה יותר מדי (כי עבורי יותר מדי מגיע בשלב של "נכנסתי לאוטו והתנעתי"). מחירי הדלק בארה"ב עלו בצורה מספיק משמעותית כדי להיות מורגשים והמרחקים, גם אם לא גדולים במיוחד במונחים מקומיים, עדיין משמעותיים. טיול בארה"ב עבור מישהו, כמוני, שמתעב לנהוג, הוא חוויה טעונה שיפור. אני מקווה ששבוע הבא כשנגיע לערים הגדולות וניפטר מהרכב זה יהיה יותר טוב. אבל הנהיגה היא מחויבת, אין ממש מה לעשות בנידון. מעבר למרחקים הגדולים והעדרה המוחלט את תחבורה ציבורים באיזורים מסויימים, בחלק מהמקרים - בכלל איך תמיכה בהולכי רגל. מקרה לדוגמא שהתמודדנו איתו בינתיים היה כביש בתוך עיר, מספיק גדול כדי שלא יהיה אפשר לחצות בריצה, נטול שום מעבר להולכי רגל אבל עם חמישה מקומות שמכוניות יכולות לחצות אותו.
הנופים מאוד מרשימים, צפון ניו יורק מאוד מזכיר את האיזור שלמשפלות האלפים וזאת השוואה חיובית ביותר. זאת עונת מעבר, אז העצים קרחים מחד ואין שלג מאידך, חלקים של השמורות סגורים והרבה פחות אנשים מסתובבים באיזור, אז זה לא כזה נורא.
מחר - מים ועצים ואולי מפל או שניים.
